פסק דין
1.צוריאל אטיאס (להלן – המערער) נסע עם חברו, אבידוב בוכריס (להלן – בוכריס), בטרקטורון שבבעלותו (של המערער). אותה עת היה המערער פסול מלנהוג. בטרקטורון לא היתה לוחית זיהוי, והאור האחורי לא פעל. משהבחינו בהם שוטרים ברחו השניים מפניהם.
2.המאשימה סברה, כי המערער הוא שנהג בטרקטורון. על כן הגישה נגדו כתב אישום, שהאשימוֹ בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בלא רישיון בן תוקף, אי ציות להוראת שוטר, נהיגה כאשר מערכת האורות אינה תקינה, נהיגה במכונית בה לוחיות הזיהוי אינן מתוקנות, ושימוש ברכב בלא פוליסת ביטוח בת תוקף.
3.המערער אישר כי היה אותה עת בפסילה, אלא שלטענתו היה זה בוכריס שנהג בטרקטורון. לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין ביחס לליקוי באור האחורי ובלוחיות הזיהוי. במרכזה של מחלוקת עמדה, אפוא, שאלת זיהויו של הנוהג בכלי הרכב.
4.לאחר שמיעת ראיות קבע בית המשפט קמא, כי היה זה המערער שנהג בטרקטורון. על כן הרשיעוֹ בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. דינו נגזר לשלושה חודשי מאסר בפועל. נוסף על כך הפעיל בית המשפט קמא שמונה חודשי מאסר על תנאי ותשעה חדשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו, על מנת שישא בהם בחופף זה לזה, ושניהם באופן מצטבר לעונש המאסר שהושת עליו. סה"כ על המערער לשאת שנת מאסר אחת, כך קבע בית המשפט קמא. נוסף על כך הוטלו עליו שישה ועוד שנים עשר מאסרים על תנאי לשלוש שנים, הוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה משך שמונה שנים, והושת עליו קנס בן 5,000 ₪.
5.המערער משיג בערעורו שלפניי על הכרעת הדין, כמו גם על חומרת העונש. המשיבה משיגה, בתורה, בערעור שהניחה לפניי, על קולת העונש.
6.בערעורו מבקש המערער את התערבותי בקביעותיה העובדתיות של השופטת קמא. בכגון דא אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר הקביעות נשענות על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, כפי שארע בענייננו. השופטת קמא נתנה אמון בעדי התביעה, ובהם בוכריס, שהעיד כי היה זה המערער שנהג בטרקטורון, כמו גם בעדויותיהם של השוטרים, שלפיהן הנהג לבש חולצה שחורה בעוד שהנוסע שמאחוריו לבש חולצה אפורה. בדיעבד נסתבר, כי המערער לבש בעת האירוע חולצה שחורה (הוא הודה בכך במשטרה). פרטים אלה, כמו גם תיאור הקסדות שחבשו המערער ובוכריס, הולם את המסקנה, כי היה זה המערער שנהג בטרקטורון. העובדה שבעת שנתפש על ידי השוטרים טען בוכריס כי הוא שנהג בטרקטורון אינה מעלה או מורידה, כיוון שבמהרה הוא חזר בו ואמר, כי היה זה המערער שנהג בטרקטורון, ואמירתו הראשונית נבעה מכך שידע, כי המערער פסול מלנהוג. מכל מקום, בבית המשפט הוא העיד כי המערער נהג בטרקטורון, ובית המשפט נתן אמון בעדותו, לא בלי שהזהיר עצמו כי העד הינו עד מעוניין. לכך נוספו חיזוקים כגון העובדה, שהמערער רכש את הטרקטורון בעת שהיה בפסילה, והעובדה כי הוא ניסה לברוח מן השוטרים, כשהטעם הסביר לכך נעוץ בנהיגתו בפסילה.
7.סיכומם של דברים, אין כל טעם ראוי להתערבות בקביעתה העובדתית של השופטת קמא, לפיה היה זה המערער שנהג בטרקטורון, החלטה שנשענה, כאמור, על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, מתן אמון בעדויות התביעה ודחיית עדותו של המערער כבלתי מהימנה. מכאן שאין כל מקום להתערבות בהרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו.
8.מכאן אנו באים לערעוריהם של המערער והמשיבה על העונש, וגם כאן לא מצאתי כל טעם ראוי להתערבותי.
המערער סבור, כי לא היה מקום להשתת מאסר בפועל, ופסילה לתקופה ארוכה. הוא הכביר מלים בערעורו אודות הפעלת המאסרים המותנים, משלשיטתו היה מקום להארכת תקופתם. טענות אלה אין בידי לקבל. מן הטעמים שהטעימה השופטת קמא – חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, ונסיבותיו האישיות (עבר תעבורתי מכביד וכיו"ב), היה מקום להשתת מאסר בפועל עליו. הוא הדין ביחס להפעלת המאסרים המותנים, ואין זה מעלה או מוריד אם הם היו ברי הפעלה או חבי הפעלה, שכן כפי שציינה השופטת קמא, אפילו נראה את המאסרים המותנים ככאלה שאינם חבי הפעלה, לא נמצא כל טעם ראוי להארכת תקופת התנאי. וככל הנוגע לפסילה בת שמונה השנים, השופטת קמא נימקה היטב מדוע בחרה לפסוק כך, וגם בפסיקה זו אין כל מקום להתערבותי.
9.דברים דומים אומר על ערעורה של המדינה, שמלינה על קולת עונש המאסר בן שלושת החודשים שהושת על המערער, עונש שלטעמה איננו הולם את חומרת המעשים. היא מלינה עוד על הפעלתם של עונשי המאסרים המותנים באופן חופף זה לזה. לטעמי שלי חשוב העונש הכולל שהושת בערבו של יום על המערער (שנת מאסר בפועל), גם אם אפשר היה, כי "החלוקה הפנימית" בין עונשי המאסר (זה שהושת ואלו שהופעלו) היתה שונה. כך אפשר היה, כי על המערער ייגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל, והפעלת המאסרים המותנים היתה נעשית חלקה בחופף וחלקה במצטבר, כך שהמערער ישא בשנת מאסר סה"כ. אינני רואה בכך כל חשיבות, באשר התוצאה היא החשובה, והיא הולמת את חומרת המעשים שעשה המערער.
10.סוף דבר, משום הטעמים הללו הנני דוחה את שני הערעורים.
ניתן היום, י' ניסן תשע"ג, 21 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.